אני הדס, דודה של אלקנה נבון הי"ד ושל איתי פוגל הי"ד.
אלקנה ואיתי היו האחיינים הבכורים שלי, עבורי הם היו יותר מאחיינים רגילים.
אלקנה, הבן הבכור של אחי וגיסתי רפי ושירה. איתי, הבן הבכור של אחותי וגיסי יעל ויואב.
זכיתי לראות אותם גדלים מילדים צעירים לאנשים ערכיים, מלאי שמחת חיים, אהבת אדם ואהבת הארץ. אהבנו ללכת יחד לאכול המבורגר, ישבנו, דיברנו וצחקנו. היינו מטיילים ונפגשים הרבה. אהבתי לפנק אותם במה שהם אוהבים. הם דאגו לי מאוד. האכפתיות שלהם כלפי היתה עבורי משהו מיוחד! לשניהם היה ברור שהשירות הצבאי הוא לא רק חובה, אלא שליחות.
אלקנה שירת בנח"ל בגדוד 931 ואז כמפקד כיתה בקורס מ"כים של חיל הרגלים בביסל"ח.
הוא אהב לפקד, להדריך ולהוביל אנשים. גם בתוך המסגרת הצבאית הוא נשאר קודם כל אדם, כזה שרואה את מי שעומד מולו, מחזק, מעודד ומאמין בחיילים שלו.
איתי בחר לשרת כלוחם ומפקד טנק בגדוד 46 של חיל השריון. גם בתוך הטנק הוא נשאר מי שהיה תמיד, אדם שאוהב ללמוד, חושב לעומק, דואג לאחרים ורואה בכל משימה אחריות ולא רק תפקיד.
שניהם האמינו שהדרך שבה אדם חי חשובה לא פחות מהדברים שהוא אומר.
הם בחרו לתת מעצמם, לקחת אחריות ולעשות את מה שנכון, גם כשזה לא היה קל.
אלקנה נפל בג'נין, ואיתי נפל ברפיח, שניהם כשהם מגנים על עם ישראל ועל המדינה שכל כך אהבו.
אני בוחרת לזכור אותם דרך החיים שלהם, דרך הערכים שחיו לאורם, דרך החיוך, הענווה, הנתינה והטוב שהשאירו אחריהם.
אני מאמינה שזו המורשת היפה ביותר שלהם. לא רק שנזכור אותם, אלא שננסה להוסיף עוד קצת טוב, עוד קצת אחריות ועוד קצת אהבת אדם לחיים שלנו.
מתוך הגעגוע, ומתוך הרצון להמשיך לספר את מי שהם היו, נולד הפרויקט "42 ימים של זיכרון חי".
במהלך הפרויקט מצטלמים דודים ודודות שכולים מכל רחבי הארץ, כשהם מחזיקים תמונה או חפץ שמספר את הקשר בינם לבין האחיין שלהם. לצד כל צילום מופיע סיפור קצר על זיכרון, על תכונה, על ערך או על משהו קטן שנשאר איתם וממשיך ללוות אותם בכל יום.
הפרויקט הזה נולד מתוך אמונה פשוטה: גם לדודים ולדודות יש סיפור. גם הם איבדו חלק מהלב שלהם. והקשר עם האחיינים לא הסתיים ביום שבו הם נפלו, הוא ממשיך לחיות בזיכרונות, בערכים, באהבה ובבחירות שהם עושים בכל יום.
אני מקווה שכל מי שיגיע לכאן יכיר לא רק את סיפורם של הגיבורים והגיבורות, אלא גם את האנשים שממשיכים לשאת אותם בלב.
תודה מעומק הלב לכל מי שלקח חלק במסע הזה. למשפחה שלי, למשפחות, לדודים ולדודות, לחברים, למי שחיבר, פתח דלתות, עודד, תמך והאמין בפרויקט. כל אחד ואחת מכם הוא חלק מהדרך ומהלב של "42 ימים של זיכרון חי".
שמי הדס נבון, בת 40 מאזור המרכז.
ביום יום אני עובדת בחברת מתודה מקבוצת אברא, העוסקת בהטמעת מערכות מידע ו- Ai למאות חברות בארץ ובעולם. במקביל אני עוסקת בצילום ובעיצוב גרפי. אני מאוד נהנית מהשילוב בין עולם מסודר ומדויק, שדורש תכנון, חשיבה וירידה לפרטים, לבין עולם היצירה, שמאפשר לי להביע רגש, לספר סיפור ולהפוך רעיונות למציאות.
האהבה שלי לצילום התחילה כתחביב שקיבלתי משתי הסבתות היקרות שלי. עם השנים היא הפכה לחלק משמעותי מהחיים שלי וגם למקצוע. בשבילי צילום הוא הרבה יותר מתמונה יפה. הוא דרך לעצור רגע בזמן, לראות באמת את האדם שמולי ולשמר סיפור, רגש וזיכרון בתוך תמונה אחת.
גם בחיים אני אוהבת לשמור רגעים. בני המשפחה והחברים כבר יודעים שאם הם מחפשים תמונה מאירוע, מטיול או מרגע שקרה לפני שנים, יש סיכוי טוב שהיא נמצאת אצלי. אני מאמינה שלתמונות יש כוח מיוחד. הן מאפשרות לנו לחזור ברגע אחד לאנשים, למקומות ולתחושות שליוו אותנו, גם אחרי שהזמן עבר.
אני אדם משפחתי מאוד, והמשפחה היא המרכז של חיי. אני אוהבת לטייל בארץ ובעולם, להכיר מקומות חדשים, ליזום, ליצור ולצבור חוויות עם האנשים שאני אוהבת. חשוב לי לשים לב לפרטים הקטנים, לחבר בין אנשים ולהשקיע מחשבה ולב בכל דבר שאני עושה.
אני מאמינה שהדברים המשמעותיים באמת נוצרים מתוך קשר אנושי, הקשבה ואכפתיות. בסופו של דבר, דווקא הרגעים הפשוטים הם אלה שהופכים לזיכרונות שנשארים איתנו לאורך השנים.
