אלקנה,
הצטלמתי בתוך יונדאי איוניק, הרכב שנהגת בו.
הרכב שלקח אותך לכל כך הרבה מקומות, לטיולים עם חברים,
להרפתקאות ולרגעים קטנים שהפכו לזיכרונות גדולים.
גם לנו היו לא מעט נסיעות משותפות.
אני חושבת שאוטו הוא אחד המקומות היחידים שבהם
מצליחים לדבר באמת, מהלב,
בלי רעשי רקע ובלי הסחות דעת.
היו לנו נסיעות עם מוזיקה משוגעת,
צחוקים ושיחות שנשארו איתי.
הפעם האחרונה שראיתי אותך הייתה בדיוק כאן,
כמו בתמונה, בכיכר הסוסים. מוצאי שבת.
צפצפת לי, נופפת לשלום עם החיוך הענק שכל כך היה שלך,
ואמרת שאתה ממהר לפגוש את החברים.
לא ידעתי שזו תהיה הפרידה שלנו.
אני יודעת שלא תיכנס שוב לסיבוב בכיכר ותנופף לי לשלום,
אבל החיוך שלך ממשיך לנסוע איתי בכל דרך ובכל זיכרון.
מתגעגעת.
