נדב שלנו — כוחו של חיוך שידע לפרוץ חושך.
השמחה אצלו לא הייתה תכונה חולפת, היא הייתה מהות.
אור שממשיך להאיר.
נדב ידע להפוך את החיים לקלילים יותר.
כמו בהכנות לחתונה של בני, בלי הצהרות,
נדב פשוט החליט: החליפה — מתנה ממנו.
ואז גם הנעליים, החגורה, החולצה, העניבה…
כי זה היה נדב על טבעו: כשראה סדק, מילא אותו באור.
לא חיפשתי חפץ ששייך לנדב.
חיפשתי התחלה.
בתמונות האלה — נדב כילד, ואני דודה צעירה,
גדושת זמן, מחפשת רק דרך להיות שם,
ליצור עם האחיינים שלי עולם.
רואים אותו שובב, צוחק.
את השמחה שהייתה לו לשפה.
את החירות שהייתה לו לטבע.
ואת האהבה — שהיא רוח משפחתנו.
