כשאני חושבת על אורי, אז עולים בי הרבה זיכרונות.
זיכרון אחד מהתקופה שהוא היה ילד
ושיחק באופן מקצועי במועדון הטניס בהרצליה.
מידי פעם הייתי מסיעה אותו או מחזירה אותו מהאימון.
אני זוכרת שהוא היה מתאמן כל יום,
בכל מזג אוויר ובכל מצב.
זוכרת את האנרגיה שלו, את התחרותיות,
את הרצינות שבה הוא לקח את הטניס.
כבר אז היה בו משהו מאוד נחוש,
הוא רצה להצליח,
להשתפר ולהיות הכי טוב שהוא יכול.
אורי גדל להיות לוחם וצלף בסיירת גבעתי,
הוא נפל בעזה במלחמת חרבות ברזל.
כשאני מסתכלת היום לאחור,
אני חושבת על הילד שהיה מגיע לאימוני הטניס
ועל הדרך שהוא עשה מאז,
וזה בעצם אורי שאני רוצה לזכור.
בחור מוצלח, שאפתן, אף פעם לא ויתר כדי
להשיג את המטרות שלו, תמיד שאף קדימה
ואני שמחה שיש לי את הזיכרון הזה ממנו.
