להיות דודה של רואי זו זכות גדולה
ואני מעלה רק כמה רגעים קטנים שמלווים בגעגוע עמוק.
באירועים המשפחתיים אצלנו בבית,
החצר הייתה רוויה בחיים.
הילדים ביחד בונים אומגות בין העצים עם חבלים ומקלות,
בריכות, הצגות ושירים… חצר שהייתה מלאה בצחוקים,
ברעש, בשמחה ובתוך כל זה תמיד היה רואי,
עם החיוך השובב שלו, שאי אפשר היה לפספס.
ואיך אפשר שלא לזכור את משחקי הפינג־פונג?
רואי תמיד היה מנצח את כולנו בלי רחמים…
פשוט מכסח את כולנו, ואנחנו, כמובן, היינו ממשיכים
לשחק מולו רק כדי לנסות לנצח את המאסטר פעם אחת.
אני הייתי המתחרה החזקה שלו, הייתי טובה מאוד…
אבל מעולם לא הצלחתי לנצח אותו,
והיום, כשאני חושבת עליו,
אני מסתכלת על שולחן הפינג־פונג ומחייכת.
אפילו התחלתי להתאמן…
כי רואי, כשאתה תחזור, אני רוצה להיות מוכנה.
רואי, תתכונן הפעם אני מתכוונת לנצח אותך.
